החלטה בתיק רע"א 2473/12

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט א' קיסרי) מיום 26.2.2012 בפר"ק 13613-02-09, בגדרה התקבלה בקשתו של המשיב 1, בנק לאומי לישראל בע"מ (להלן: בנק לאומי), לביטול הפטר שניתן למבקש במסגרת הסדר נושים של המשיבות 6-3 (להלן: החברות).

החברות הגישו לבית המשפט המחוזי בחיפה בקשה למתן צו הקפאת הליכים, וביום 5.3.2009 נעתר בית משפט המחוזי בחיפה לבקשת החברות, ומינה את משיב 7 כנאמן בהקפאת ההליכים (להלן: הנאמן). ביום 7.3.2010 אישר בית המשפט המחוזי בחיפה את הסדר הנושים שגיבש הנאמן לאחר מאמץ אינטנסיבי, ונתן להסדר הנושים תוקף של פסק דין (להלן: הסדר הנושים).

           המבקש, כבעל שליטה בחברות, ערב באופן אישי לחלק מחובותיהן של החברות. במסגרת הסדר הנושים הוסכם, בין היתר, על הפטרו האישי של המבקש מערבותו לחובות אלו, בכפוף לעמידתו בהתחייבויות כספיות מסוימות שנטל על עצמו. מה היקפן ופרטיהן של אותן התחייבויות ובאיזו מידה עמד המבקש בהן, אלו השאלות שבמרכז ההליך דנן.

ביום 26.2.2012 נדונה בפני בית המשפט המחוזי בחיפה בקשת בנק לאומי לביטול ההפטר המותנה שניתן למבקש בגדריו של הסדר הנושים. טענת בנק לאומי, אליה הצטרף גם המשיב 2, בנק הפועלים בע"מ (להלן: בנק הפועלים; להלן ביחד: הבנקים), הייתה, שבניגוד למה שנקבע בהסדר הנושים לא שילם המבקש תשלום כלשהו מהתשלומים שהתחייב לבצע. כך נטען על ידי בנק לאומי, כי על פי הסדר הנושים היה על המבקש לשלם לבנק לאומי סכום של כ-304,000 ש"ח, בחמישים תשלומים חודשיים. לטענת בנק לאומי, לא יכול להיות ספק, כי המחדל באי-ביצוע התשלומים שהוטלו על המבקש, בחלוף פרק זמן כה ממושך מאז אושר הסדר הנושים, עולה כדי הפרה יסודית של הסדר הנושים. ככל שניתן ללמוד מהחלטתו של בית משפט קמא מאותו היום, בנק הפועלים טען מצידו, כי המבקש שילם שבעה מתוך חמישים התשלומים אותם התחייב לשלם לו.

           בתשובתו לבית משפט קמא כפר המבקש בטענותיהם של הבנקים. על פי הנטען על ידי המבקש בבית משפט קמא, הוא עמד במרבית התחייבויותיו לפי הסדר הנושים, כפי שהוא רואה אותם, וכי טרם הגיע זמן פירעון היתרה הנותרת. המבקש טען, כי העביר 500,000 ש"ח מתוך 670,000 ש"ח להם התחייב, ובהתאם להסכם בינו לבין הנאמן, סוכם כי יתרת חבותו תסולק מתוך התמורה שתתקבל ממכירת נכס מקרקעין שבבעלות המשיבה 4. בהקשר זה, הוסיף וציין המבקש, כי נכס המקרקעין הנ"ל נמכר, ולאחר סילוק החבות לבעל המשכנתא (הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ), היתרה הנותרת עתידה לשמש לתשלום לבנקים, אך באותו שלב לא היה עדיין ברור מהי אותה יתרה, והאם היא תכסה את כל הסכום שהמבקש סבר כי הוא חייב לשלם, או שהוא יצטרך להשלים את הסכום עד ל - 670,000 ש"ח. יצויין, כי המבקש לא התייחס בתגובה שהגיש לבית משפט קמא לסכום של 304,000 ש"ח שהוזכר בבקשת בנק לאומי, אותו, לכאורה, היה עליו לשלם ב-50 תשלומים (בנוסף לסכום הנ"ל, 670,000 ש"ח).

בית המשפט המחוזי קיבל את בקשת בנק לאומי לביטול ההפטר שניתן למבקש בהסדר הנושים. בהחלטתו עמד בית משפט קמא על חלק מההוראות הנוגעות להתחייבויותיו של המבקש כפי שהן עולות מהסדר הנושים (וביתר דיוק, בית המשפט התייחס לסעיפים: 9(ב), 9(ג) ו-13(ג)), וקבע כי: "יוצא שבהסדר הנושים לא נאמר כי על הערב [המבקש - צ.ז.] לשלם למבקש [בנק לאומי - צ.ז.] סכום של 304,000 ש"ח ולכאורה ניתן היה לקבוע שכאשר חבות זו לא פורטה בהצעת ההסדר שקיבלה תוקף של פסק דין, אין מקום להיעתר לבקשה".

           על אף האמור לעיל, קיבל בית משפט קמא את הבקשה לביטול ההפטר, מאחר ולא מצא בתשובתו של המבקש הכחשה לטענה שעליו לשלם את הסכום בסך 304,000 ש"ח לבנק לאומי. עוד הוסיף בית משפט קמא, כי לטענות הערב אין בסיס מספיק, שכן "סעיף 14 של הסדר הנושים מלמד שיש ממש בטענת המבקש [בנק לאומי - צ.ז.] שהסכום של 670,000 ש"ח המהווה תרומת הבעלים להסדר הוא נוסף על סכום שהתקבל ממכירת נכס המקרקעין ולכן טענותיו של הערב [המבקש - צ.ז.] בנוגע לתמורה הצפויה ממכירה זו אינן רלוונטיות. בה במידה אין רלוונטיות לעובדה שסכום של 500,000 ש"ח - מתוך הסכום הכולל של תרומת הבעלים בסך 670,000 ש"ח - צפוי להתקבל במסגרת הסדר הנושים של החברה מס' 2 [המשיבה 4 - צ.ז.], שאושר בנפרד".

על החלטת בית המשפט המחוזי שהורתה על ביטול ההפטר הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שלפניי. לאחר עיון בתגובותיהם של הצדדים, שניתנה להם ההזדמנות להתייחס גם לאפשרות שאדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור בהתאם לתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלטתי לדון בבקשה באופן האמור. דין הערעור להתקבל, במובן זה, שהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 26.2.2012 תבוטל, והדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריע בבקשה לביטול הפטרו של המבקש ובהשלכות של החלטה כזו על הסדר הנושים, על יסוד כל החומר הרלוונטי, והכל כפי שיפורט להלן ובכפוף לו.

תחילה יובהר, כי עניין לנו בהסדר נושים מורכב אשר, ככל הנראה, כולל בחובו הסדרים מגוונים שהותאמו לנושים השונים, וכי כתבי בי-הדין שהוגשו על ידי הצדדים לבית משפט קמא, במסגרת הבקשה לביטול ההפטר, לא כללו הפנייה לפרטים מהותיים, שהיו דרושים לשם הכרעה מלאה במחלוקת. גם כתבי הטענות שהוגשו לבית משפט זה, למעט תשובת הנאמן, לא סייעו להבנת מכלול עובדות המקרה.

           הסדר הנושים שגובש על ידי הנאמן התבסס על תשלומים ממקורות שונים, כקבוע בסעיף 9 להסדר זה, ובכללם: תשלום מהרוכשים השונים שרכשו את החברות ו/או את פעילותן; כספים שהיו מצויים בקופת הנאמן בעקבות פעילותו לגביית חובות לקוחות החברות; יתרת התמורה שתתקבל בגין מכירת נכס שהיה בבעלות המשיבה 6, מעיין ניצן בע"מ, בניכוי תשלום משכנתא שרבצה על הנכס ובניכוי תשלומים לרשויות השונות (יתרה זו הוערכה בכ-2 מיליון ש"ח, ונחשבה לחלק מתרומתו של המבקש במסגרת ההסדר); תרומה נוספת מטעמו של המבקש שתגיע ממקורות עצמאיים שלו, בסכום שיידרש להשלמת החוב ועד לסך של 670,000 ש"ח.

           אין בידי לקבל את קביעתו של בית משפט קמא לפיה המבקש נמנע מלהכחיש את טענות בנק לאומי בתשובתו לבקשה לביטול ההפטר. המבקש כפר בטענות שהעלו הבנקים, והוסיף וטען, כי לראייתו-שלו הוא עומד במלוא התחייבויותיו על פי הסדר הנושים, תוך מתן הסבר ופירוט לסכומים השונים שהיו צריכים להיות משולמים על ידו. לא זו אף זו, אלא שחלק מטענותיו של המבקש זוכות לאימות מסוים בתשובתו של הנאמן לבקשת רשות הערעור שלפניי. כך למשל, מבקש הנאמן להעמיד דברים על דיוקם בציינו, כי אכן הוסכם, שסך 500,000 ש"ח שהתקבלו על ידי חברה שרכשה את פעילות המשיבה 5, יו. אס. אי. שיווק מערכות אריזה (2002) בע"מ, נחשבו על חשבון תרומת המבקש להסדר, כחלק מ-670,000 ש"ח אליהם התחייב במסגרת הסדר הנושים. בהקשר זה נראה, כי הנאמן מסכים לטענת המבקש, לפיה אין מחלוקת שמתוך סך של 670,000 ש"ח, שולם כבר סך של 500,000 ש"ח, כך שיתרת חובו של המבקש עומדת על 170,000 ש"ח בלבד. לטענת המבקש, עדיין לא ברור אם יצטרך לשלם סכום זה, או חלקו, דבר שיתברר רק לאחר שייוודע מהו הסכום המדויק שיתקבל, לאחר כל הניכויים, ממכירת הנכס שהיה בבעלות המשיבה 6. מכאן שמתקבל הרושם, כי שגתה הערכאה קמא בקבעה, כי הסכום של 500,000 ש"ח, אשר הסדר הנושים מייחד אותו במפורש כחלק מתרומתו של המבקש, אינו כלול בתרומת הבעלים על פי הסדר הנושים.

           כאמור, לטענת המבקש, היתרה שנותרה בסך 170,000 ש"ח תשולם על ידו רק ככל שהדבר יידרש להשלמת תרומתו להסדר הנושים, ולאחר שתיזקף לזכותו יתרת התמורה ממכירת נכסה של המשיבה 6 כתשלום מטעמו, כמו גם לאחר קיזוז כספים המגיעים לו, לטענתו, בגין משכורות להם הוא זכאי מהחברות. מכל הטעמים הללו, טוען המבקש, כי טרם הגיע מועד תשלום היתרה בסך 170,000 ש"ח, ומכאן שלא ניתן לטעון כי אינו עומד בהתחייבויותיו על פי הסדר הנושים. מנגד, טוען הנאמן, כי טענת המבקש בדבר קיזוז משכורותיו אינה יכולה להישמע כעת, כשנתיים לאחר אישור הסדר הנושים הנעדר כל התייחסות לכך. גם שאלה זו, וטענות אחרות במישור כיסוי היתרה בסך 170,000 ש"ח, יעמדו לפתחו של בית המשפט המחוזי שעה שהדיון יחזור אליו.

אלא שכאן לא מסתיימים הדברים. מתגובת הנאמן לבקשת רשות הערעור מוצאים אנו ציר התחייבות נוסף של המבקש לבנקים, אשר לא זכה להתייחסות בהחלטתו של בית משפט קמא. ככל הנראה, ומבלי לקבוע לגופה של המחלוקת שתחזור להכרעתו של בית המשפט המחוזי, התנאים להפטרו של המבקש נקבעו, בין היתר, גם במכתבי ההסכמה של בנק לאומי ובנק הפועלים שהיוו חלק בלתי נפרד מהסדר הנושים. סעיף 31 להסדר הנושים קובע, כדלהלן:

"הנושים המובטחים של חברות ענבר ק.ע. ויו.אס.אי [הבנקים - צ.ז.] נתנו הסכמתם להצעות ההסדר כמפורט במכתביהם (המהווים חלק בלתי נפרד מהסדר הנושים וגוברים על כל הוראה אחרת שבהסדר) המצ"ב".

עיון במכתבים הנ"ל, שככל הנראה לא עמדו לנגד עיניו של בית משפט קמא בעת שדן בבקשה לביטול ההפטר, מלמד שאלו נכתבו על ידי הבנקים לנאמן מספר חודשים לפני מועד אישור הסדר הנושים. עוד ניתן ללמוד, כי הבנקים הסכימו להפטרו של המבקש מערבותו לחובות החברות בכפוף לתשלומים נוספים על ידו, מעבר לאלו שנזכרו במפורש בסעיפי ההסכם (670,000 ש"ח). בנק לאומי עמד על כך שהמבקש ישלם לו ישירות סכום של כ-304,000 ש"ח, ואילו בנק הפועלים דרש מהמבקש לשלם לו ישירות סכום של 125,000 ש"ח. דע עקא, שלטענת המבקש, אין לטענות הללו של הבנקים אחיזה במציאות, ולא נמצא להתחייבויות הנטענות כל זכר בהסדר הנושים. עוד מוסיף ומציין המבקש, כי הסכומים הנוספים הנטענים הם חלק מתוך התכתבות פנימית בין הנאמן לבין הבנקים, שהגיעה אליו רק לאחרונה, וככל הנראה הייתה חלק מהמגעים שקדמו לאישור הסדר הנושים. בנוסף, בהחלטת בית משפט קמא נאמר, כי בנק הפועלים טען בפניו שהמבקש כבר שילם שבעה מתוך חמישים התשלומים שהתחייב להם. אלא, שבתגובתו לבקשת רשות הערעור שלפניי לא חזר בנק הפועלים על הטענה בדבר תשלומים שכבר הועברו לו, וגם דבר זה מעורר תהיות. עינינו הרואות, כי התשתית העובדתית שלפנינו אינה ברורה דיה. בעוד הבנקים והנאמן טוענים כי ההפטר שניתן למבקש היה מותנה במילוי חבותו האישית של המבקש לבנקים גם על פי מכתבי ההסכמה, מתכחש המבקש מכל וכל לחבות מעין זו. אף שאותות מכתבי ההסכמה של הבנקים נמצאו בחומר שהוגש לבית משפט קמא, בהחלטה שהתקבלה לא נכלל דיון מפורש בנפקות ההתחייבות של המבקש על פי המכתבים הנ"ל, וממילא לא ניתנה הכרעה לגופם של הדברים.

טרם סיום אוסיף, כי המבקש ציין בבקשתו, כי ביטול ההפטר שניתן לו עשוי להוביל לפרימת הסדר הנושים כולו, על כל המשתמע מכך. טענה זו כלל לא נדונה (ונראה כי לא הועלתה בבית משפט קמא), ויש לבחון האם יש צורך להכריע בה בגדר ההליך הנוכחי או בהליך אחר, ומה נפקותה לעניין שקילת הבקשה לביטול ההפטר.

סוף דבר. הערעור מתקבל. החלטת בית המשפט המחוזי שהורתה על ביטול הפטרו של המבקש מבוטלת. בית המשפט המחוזי יחזור וידון בבקשה לביטול ההפטר, ויחליט, לאחר שמיעת הצדדים, האם לאפשר לצדדים להציג ראיות נוספות ו/או להשלים את הטיעון, נוכח האפשרות שהטיעון עד כה לא היה ממצה.

           נוכח קבלת הערעור וביטול החלטת בית משפט קמא, מתייתר הצורך להחליט בבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה שהוגשה ביום 10.6.2012.

           בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות בערכאה זו.